מהן פיות

 "...היינו נושאים עינינו אל השמים הזרועים כוכבים, ובשכבנו פרקדן שאלנו איש את רעהו אם נבראו הכוכבים או כבר היו לעולמי-עד. ג'ים סבר שנבראו ואילו אנוכי סברתי שכדי לעשות מספר כה רב של כוכבים דרוש זמן ארוך מאוד. אזי טען ג'ים שהלבנה המליטה אותם. לשמע סברה זו נסתתמו טענותי, כי במו עיני ראיתי צפרדע ממליטה מספר כזה של ביצים, משמע שאין הדבר מן הנמנע..."
(מתוך "האקלברי פין" מאת מרק טווין)

בילדותי התגוררתי במקום קסום. זה היה מקום שהטבע שלט בו. קרוב אל הבית זרם לו נחל, עם מים זורמים, צלולים, נקיים ובעיקר קרירים, בית גידול עשיר במגוון בעלי-החיים שהיו בתוכו ומתחת לאבנים. שעות אספתי חלוקי נחל, שבלולים, ראשנים, דגיגים וסרטנים. הנחל זרם לו בינות עצים, שבעיני הילדותיות נראו כמו ג'ונגל. בין העצים צמחה לה צמחייה עבותה, שרכים ומטפסים שהשתרגו להם בין העצים וחסמו את הדרך. קרוב לנחל צמחו קנים וסוף, שאנו קראנו להם קני סוף. עצי תאנים שהבשילו כל קיץ, רימונים שהאדימו לקראת הסתיו ושיחי פטל מתוקים-חמצמצים ובעיקר דוקרניים. הייתה שם פריחה מדהימה של פרחי בר, ובין הצמחים בלט בכל  קיץ פרע ריחני, שיח שפרחיו צהובים וגדולים, ובמרכזם גוש פרוע של אבקנים רבים. הפריחה שלו תמיד גרמה לי לחייך, הן בגלל יופיו והן בגלל הרעמה הכל כך משעשעת שלא הספיק לסדר בטרם בחר לפרוח. דבורים זמזמו, שפיריות רפרפו בכנפיהן השקופות, ופרפרים צבעוניים הוסיפו גוון ליופי המרהיב והקסום שהקיף אותי. ציפורי שיר צייצו להן ושרו מסביב, ובתקופת הנדידה יכולתי לראות אלפי עגורים אפורים, שקנאים לבנים, אנפות ודורסים שעפו להם מעל.

היה לי מקום שאליו הייתי מגיעה, מעין קרחת יער שיכולתי ליהנות בה מצל כבד וקרירות בעיצומו של קיץ, קרני השמש חדרו ברכות מבעד לסבך והמקום היה שטוף בריחות משכרים. דמיינתי שאני האקלברי פין, שאני חיה על גדות נהר, אהבתי לגלות את הדברים, להבין אותם בדרך שלי  ובדיוק כמו האק, גם אני ידעתי שסופה, יש לה סוף. וכשהשמים מתבהרים, אפשר לצאת וליהנות מהגילויים: פירות וענפים שנפלו מעצים, ו"מציאות" שנחשפו מתחת מעטה שכיסה אותם.

במקום הזה, עם הסקרנות העצומה שהניעה אותי פגשתי פיות, יצורי קסם. 

יש להן כנפיים והן מדהימות בזריזותן. מהרגע שהופיעו, העניקו תחושה של קסם והלבישו על פני חיוך, בעיקר בזכות חוש ההומור שלהן והאופטימיות הטבועה בהן. הן משוחררות מדאגות, פקחיות, סקרניות ועליזות והדבר שגורם להן את התענוג הגדול ביותר, הוא לעוף מסביב, להשתובב ולהציק לבעלי החיים וליצורים קסומים אחרים. אותן זה מצחיק, אך מכיוון שחוש ההומור שלהן לא תמיד ברור לכולם, יש כאלו שלא צוחקים כלל. במקרים מסוימים הן יכולות להרגיש שהגזימו, ואפילו להצטער על כך, אך רוב הזמן הן לא ממושמעות ונהנות מאי הסדר שעוטף את ההוויה שלהן. 

עוד לפני שנחשפו בפני יכולתי להרגיש את הנוכחות שלהן. מדי פעם מצאתי מעגלים קטנים של אבנים על האדמה, ולפעמים הופיעו גם מעגלים של פטריות בין העצים. בימים אחרים יכולתי להגיע בשעות הצהריים ולמצוא בינות הסבך קורי עכביש מלאים בטל, שנראה היה כאילו פוזר ממש הרגע, ונצנץ כמו יהלומים זוהרים. מדי פעם, לפנות ערב ראיתי הבזקים של אור קסום, אך ברגע שהסטתי את מבטי לכיוון ממנו הוא הגיע, הוא נעלם. 

ואז ביום אחד הן נחשפו בפני. זה קרה קצת אחרי שאל המקום הגיעו ילדים נוספים ואחד מהם בעט במעגל האבנים.
קפצתי מיד ממקומי וקראתי לעברו: "מה עשית? למה הרסת את מעגל הפיות?"
הוא וחבריו התבוננו בי מופתעים ואז הוא ענה: "אין דבר כזה פיות!"
עניתי לו מיד: "יש, ואם אתה לא מאמין בהן, אתה גם לא תראה אותן".
כולם צחקו בבוז ואז הוא אמר לחבריו: "יאללה, בואו נעזוב אותה ואת החלומות שלה, נלך לשחק כדורגל".

לאחר שהלכו מהמקום אספתי את האבנים והתחלתי לסדר אותן בחזרה. בזווית העין ראיתי הבזק של אור, חולף מצד אל צד. הקפדתי שלא להרים את הראש, מחשש שאם אביט באור, כמו בפעמים הקודמות, הוא יתפוגג ויעלם. לפתע, בהפתעה מוחלטת, היא הופיעה מולי. לרגע קצר יכולתי לראות אותה, והיא שוב נעלמה.
המשכתי לסדר את מעגל האבנים, כאילו שלא ראיתי דבר, אך הרגשתי שטף של אושר פנימי, והלב שלי חייך חיוך גדול. 

לאט לאט, היא התקרבה אלי שוב. ומיד כשסיימתי להשלים את המעגל, היא נעמדה בתוכו. הכניסה שתי אצבעות לפה ושרקה, שריקה שנשמעה כמו מנגינה. מכל עבר הופיעו אורות זוהרים, ועשרות פיות הגיעו ונכנסו למעגל. הן שילבו ידיים והחלו לרקוד. זה היה ריקוד מסעיר ומטריף חושים, התבוננתי בהן מוקסמת מהצלילים, מהתנועה ומהמראה המרהיב. כעבור זמן, הן התעייפו ונפלו צוחקות פנימה אל תוך המעגל, כאילו שנגמר להן הכח. ואז התרוממו, התנערו מעט, ובכל תנועת התנערות שכזו יצא מתוכן אבק זוהר, אבק פיות, וכשסיימו להסיר מעצמן את האנרגיה הקסומה, הן עפו ונעלמו.לא רציתי שזה יגמר, ולא רציתי לחזור הביתה. קיוויתי שהן תחזורנה. אבל הערב ירד, ואחי הגיע וקרא לי לחזור.
למחרת הגעתי שוב אל הנחל. ישבתי שם כמה שעות, אך לא קרה דבר. מאוכזבת מעט כבר רציתי לחזור אל ביתי, שלפתע ראיתי אור חולף. בלי להסס, היא התקרבה אלי ואמרה: נעים גם לי, קוראים לי פרידום ( (Freedom.

מאז אותו היום, הכל השתנה. בכל יום הייתי יורדת אל הנחל מתוך ידיעה ברורה שניפגש  ונבלה ביחד. מרגע המפגש למדתי להכיר מצבים חדשים. הבנתי את משמעות החופש בחיי, את הבחירות שאני בוחרת באופן חופשי ועד כמה החופש הוא חלק ממני. למדתי לראות את עצמי בפחות רצינות ועם הרבה הומור, למדתי לאהוב ולהיות נאהבת,  נוצרה בי מודעות ופתיחות למצבים חדשים, אזרתי אומץ לראות דברים ובעיקר לחלום ולהגשים חלומות. 

כעבור כמה שנים עברנו דירה. אך המקום בו פגשתי בהן לראשונה נשאר בזיכרוני ובליבי. מאז פגשתי עוד הרבה פיות, וכל מפגש הוא סיפור של קסם והבנה שאין הדבר מן הנמנע. 

חזרה לעמוד קודםהדפסה